הניסוי שלי או למה עצרתי את הכל בדקה ה-90

הכל כבר היה מוכן. הדף באוויר, השיעורים מוקלטים, התאריכים סגורים.

רציתי לצאת עם התוכנית החדשה שלי השבוע, אבל משהו בפנים פשוט עצר אותי. הרגשתי שזה לא "זה" עדיין. היה שם פחד, לא היה שם שקט פנימי בנוגע לזה, הייתה תחושה שמשהו לא עובד לי עד הסוף. הסתובבתי עם זה כמה ימים, מנסה להבין מה חסר. היום, בשוואסנה ביוגה, הכל הסתנכרן לי. עמדנו ב"תנוחת הלוחם", והרגשתי את הרגליים שלי ננעצות באדמה בכזו עוצמה ואז בהרפיה

הבנתי שמה שהיה חסר לי זה לא ה"אישור" לצאת, אלא עוד קצת זמן לחקור.

הייתי צריכה להבין בעוד עומק מה קרה לי בתוך השקט הזה, לוודא שאני באמת ממשיכה עם השינוי הזה ולא רק חווה רגע חולף. ובעיקר אני רוצה עוד זמן כדי לדייק לעצמי איך ולמי אני רוצה להעביר את כל זה הלאה.

הפרק הנוכחי שלי התחיל כשעברתי דירה.

במעבר הזה קרה דבר חדש מבחינתי. נהיה לי שקט ואהבתי אותו, היה לי מאד נעים בבית החדש ועסקתי בטיפוח ובארגון שלו. שמתי את כל הרעש, את ה"פומו" ואת המעגלים החברתיים שלי קצת יותר רחוק. השכנה כבר לא מעבר לדלת, ו"לקפוץ" למשפחה ולחברים זה לא חמש דקות זה חצי שעה וגם מי רוצה לצאת מהמרפסת שלי. מצאתי את עצמי לבד. המון לבד.

המרחק מההרגלים הישנים שלי יצר לי הזדמנות לחזק את הקשר שלי עם עצמי.

בתוך השקט הזה, כל מפגש הפך למדויק, כל אדם שהגיע, הגיע כי רציתי שהוא יבוא. המרחב החדש בבית תמך בחיזוק הקשר עם הבת שלי, יש פה משהו נינוח והרבה פינות קטנות שאפשר להרגיש בהן גם יחד וגם לבד, כל איסוף חבילה מהדואר זו הרפתקה..

אז בינתיים, עד שהדברים יתגבשו לכדי הצורה הסופית שלהם, החלטתי לשתף. לשתף את הסיפור ואת החוויות שלי, ולתת לכן הצצה כמה שאוכל מקרוב לשינוי שקרה בי ואולי

זה יתן למי מכן השראה לתהליך שלה בכל תחום.

בקרוב אשתף לאן השקט הזה הוביל אותי...