אחרי המעבר, כשעוד ניסיתי להתרגל לשקט של העיר החדשה, נרשמתי לבריכה. שם התחיל השלב הראשון של התרגול שהביא אותי לתובנות שיש לי היום. בפארק המים במודיעין, בעיר שבה אני לא מכירה אף אחד, מצאתי את עצמי יושבת המון לבד בג'קוזי אחרי אימוני השחייה. העובדה שאין מסביבי פנים מוכרות פינתה לי מרחב פנימי חדש. התפנה לי זמן להכיר את עצמי. התחלתי לשחק "משחק" קטן: הייתי עוצמת עיניים ומתחברת לתחושה שיש לי בגוף ולתדר מסביב. ניסיתי לשים לב מתי אני קולטת כשמישהו נוסף נכנס למרחב. ברגע שבו הרגשתי שמי

הכל כבר היה מוכן. הדף באוויר, השיעורים מוקלטים, התאריכים סגורים. רציתי לצאת עם התוכנית החדשה שלי השבוע, אבל משהו בפנים פשוט עצר אותי. הרגשתי שזה לא "זה" עדיין. היה שם פחד, לא היה שם שקט פנימי בנוגע לזה, הייתה תחושה שמשהו לא עובד לי עד הסוף. הסתובבתי עם זה כמה ימים, מנסה להבין מה חסר. היום, בשוואסנה ביוגה, הכל הסתנכרן לי. עמדנו ב"תנוחת הלוחם", והרגשתי את הרגליים שלי ננעצות באדמה בכזו עוצמה ואז בהרפיה הבנתי שמה שהיה חסר לי זה לא ה"אישור" לצאת, אלא עוד קצת זמן לחקור. הייתי צריכה