נשים רבות שמגיעות אליי ל-In-Sync הן נשים חזקות, יציבות, כאלו שמתקתקות את החיים. יש להן זהות של "אחת שיודעת מה היא עושה". אבל דווקא שם, בתוך הזהות החזקה הזו, מסתתר הטריגר הכי גדול לאכילה רגשית והתמכרויות בכלל. כשהזהות היציבה מתחילה לרעוד דמייני שעשית טעות קטנה. שלחת מסמך (PDF) עם טעות בשם, או פספסת אוטובוס. עבור רוב האנשים זו סתם תקלה. עבורך, באותו רגע, זה מרגיש כמו קריסת מערכות. השדה האנרגטי שלך, שרגיל להיות מסונכרן וגבוה, חווה תנודה חריפה. בשניות, התדר שלך משתנה מאהבה עצמית לשנאה עצמית ....

מכירה את הרגע הזה? הכל היה בסדר, היית רגועה, אולי אפילו אחרי ארוחה טובה, ופתאום בום. דחף בלתי נשלט לגבינה צהובה, שוקולד או לנשנש משהו "רק כדי להירגע". בשיטת In-Sync, אנחנו מגלות שרוב הפעמים, הדחף הזה הוא בכלל לא רעב. הוא אפילו לא "חשק". הוא שדר אנרגטי  שחדר לך למערכת. הקול שחודר מתחת לרדאר בכל רגע נתון, הגוף שלנו מתפקד כאנטנה. אנחנו סופגות תדרים מהסביבה את המתח של השותף לעבודה, את הביקורת הסמויה של חמותך בשיחת הטלפון, או את השיפוטיות של החברה בבית הקפה. העניין הוא שזה קורה כל כך מהר,...

כמה פעמים שמעת בילדות את המילים: "למה את תמיד עושה עניין?", "אל תהיי כזאת רגישה", או "תנמיכי קצת, את מושכת יותר מדי תשומת לב"? עבור ילדה שגדלה עם עוצמות רגשיות, עם ראייה חדה או עם רצון חזק המילים האלו הן לא רק הערות. הן פקודות הישרדות. כילדים, הצורך שלנו להשתייך ולהיות אהובים גדול יותר מהצורך להיות אנחנו. אז למדנו להנמיך. למדנו לכבות את האורות הגבוהים כדי לא לסנוור את הסביבה. אבל העוצמה הזו לא כבתה. היא רק פנתה פנימה. הפיצול המעייף: כועסת בשקט, מחייכת בחוץ כשמנמיכים כוח טבעי, הוא לא נעלם; הוא...