אנחנו מערכת חיה שפוגשת כל הזמן עולם חי.
משהו מגיע מבחוץ. הגוף פוגש אותו. נוצרת תגובה. אנרגיה מתחילה לנוע. ורק אחר כך אנחנו גם נותנים למה שקורה משמעות, הסבר וסיפור.
אנחנו רגילים לחיות בעיקר מהשכבה האחרונה, של ההסבר והסיפור. אבל הרבה ממה שמניע אותנו מתרחש הרבה לפני כן, בתוך התנועה עצמה. תורת הזרימה היא דרך להכיר את התנועה הזאת, לפני שהיא הופכת למילים.
דברים שפועלים בנו באופן עקבי, לאורך זמן, בכל מיני מצבים. הם חלק מהדרך הטבעית שלנו לנוע בעולם, וכשאנחנו מכירים אותם, קל יותר לסמוך עליהם.
אנחנו לא מערכת סגורה. אנשים, מקומות וזמנים מעוררים בנו אנרגיות שונות. לפעמים אנחנו בטוחים שמשהו הוא אנחנו, כשלמעשה הוא הופיע רק במפגש, ויעלם כשנצא ממנו.
אנרגיה יכולה להגיע, לעלות, להתעצם, לעבור דרכנו ולהשתנות. לא כל תנועה מבקשת להפוך מיד לפעולה. לפעמים הדבר הכי נכון הוא להרגיש, ולתת לזה לזוז, בלי לעשות עם זה כלום.
אצל אחד הידיעה מגיעה מיד. אצל אחר היא זקוקה לזמן. אחד פוגש משהו ומגיב אליו, אחר צריך מפגש מסוג אחר לגמרי. אין קצב אחד נכון. יש את הקצב שנכון לכם.
וזה הכי חשוב. המטרה היא לא להגיע למצב שבו אנחנו תמיד רגועים, שמחים ובטוחים. אנחנו חיים. לפעמים האנרגיה גבוהה, לפעמים נמוכה, לפעמים בתנועה ולפעמים בהשהיה. זרימה היא היכולת להישאר עם התנועה בלי להיבהל ממנה, ובלי למהר להפוך אותה למשהו שהיא עדיין לא.
רוב מה שאנחנו קוראים לו קונפליקט מתחיל כשאנחנו מנסים לעצור את התנועה.
לימדו אותנו שאיזון נמצא באמצע, ושצריך לחזור אליו. אז אנחנו מסמנים לעצמנו נקודה אחת, ומנסים להישאר עליה. אבל האמצע שלנו כל הזמן זז, כי אנחנו מושפעים מאינסוף דברים שקורים סביבנו.
הקונפליקט הוא לא בין שני חלקים בתוכנו. לרוב הוא בין התנועה שכבר קורית, לבין הניסיון שלנו להחזיק אותה במקום.
עצרו לרגע והרגישו את הגוף. יש בו עכשיו תנועה, או שקט? משהו לחוץ, ער, כבד, קליל? אל תשנו כלום. רק שימו לב שהוא כל הזמן במצב מסוים, ושהמצב הזה ישתנה עוד מעט מעצמו. זה כל הרעיון: לא לתקן את התנועה, ללמוד להכיר אותה.
לכל אחד יש דרך משלו שבה כל זה פועל. המפה האישית עוזרת לראות אותה. היא נוצרת לפי תאריך, שעה ומקום לידה, ומבוססת על גוף הידע של העיצוב האנושי.
למפה שלי