נעים להכיר :)
היי, אני נטע.
ברוכים הבאים. זה מקום שבו אני כותבת, חוקרת, חיה ומתבוננת על יחסים, אנרגיה, אמת והקשבה. אני רוצה לספר איך הגעתי לדרך החיים שלי וקצת על מה שאני מלמדת ומתרגלת.
במשך שנים רציתי “להיות בסדר”. להיות שם בשביל האנשים סביבי, להיות נאמנה, יציבה, צפויה. הסתרתי את זה שמשהו בי זז כל הזמן, שאני לא רגועה, שאין לי דיעה יציבה על דברים, שהרגשות שלי כל הזמן מתחלפים, שהזהות לא תמיד נשארה ברורה, הסתרתי את זה כי חשבתי שאני לא בסדר, שמשהו בי לא יציב, אולי אפילו פגום.
שאין לי עמוד שדרה.
ואז פגשתי את הידע של העיצוב האנושי.
שדרכו הבנתי שכל מה שהאשמתי את עצמי בו הוא לא בעיה, הוא מבנה, שככה אני בנויה.
זו היתה אנחת רווחה להבין שכל מה שאני מנסה שנים לשנות, בכלל לא אמור להשתנות, אלא לעבוד נכון ולפרוח.
קיבלתי הוראות הפעלה. הוראות פשוטות, שיעזרו לי להקשיב לעצמי למרות שאני רגילה לפעול אחרת. שמלמדות אותי לא להתבלבל,
לא ללכת על אוטומט, לא לבחור שוב ושוב בלהיות “בסדר” או להיות זהירה רק כי ככה מצופה וכי ככה אני התרגלתי.
לאט לאט, ככל שתרגלתי את ההקשבה לעצמי, ככל שלמדתי להשהות תגובה,
לתת לגוף שלי להרגיש, לכבד את הקצב שלי,
לא למהר “לתקן את עצמי” מול אחרים
לדבר אמת, למצוא את האנשים שקל לי לדבר איתם אמת, החיים התחילו לזוז.
התקיעות הפכה לזרימה. התסכול לסיפוק.
לא בצורה דרמטית, אלא כמו מים שמוצאים סוף סוף את האפיק שמתאים להם.
הבנתי שאני לא יכולה לפעול לפי מה שאומרים לי, או לפי ציפיות של אחרים. ושאם אני רוצה לחיות בסיפוק, אני חייבת להקשיב רק לעצמי.
וזה אומר שגם האנשים שסביבי צריכים להבין את זה, לכבד את זה, אולי אפילו לרצות את זה עבור עצמם.
בהתחלה, הייתי צריכה להגיד לאנשים סביבי שיש הסכם חדש, כי אני קשובה לעצמי יותר. ולהסביר למה אני לא תמיד זמינה, למה אני לא תמיד יכולה להבטיח, ״ולחתום״ איתם מחדש. זה לא קל, יש תחושה של להודות בשקר שלא קלטתי שאני משקרת. (כי מה? פתאם לא בא לך קפה כל יום חמישי בעשר).
היום, מי שנכנס לחיים שלי כבר פוגש את ההסכם הזה בהתנהגות שלי ומאמין בו בעצמו אז זה קל. דומה מושך דומה.
זה הסכם פשוט, אבל משנה חיים:
כל אדם זכאי להיות מה שהוא. בלי לצפות ממנו להיות מישהו אחר. בלי לדרוש ממנו להבטיח הבטחות שהוא לא יכול לקיים.
כשחיים בחופש, אי אפשר להבטיח מתי, כמה, איך. אבל אני יכולה להבטיח שכשאני שם אני באמת שם. לא כי אני חייבת, אלא כי אני בוחרת. וזה יותר כיף להיפגש ככה מתוך חופש ורצון הדדי, שום דבר אחר לא משתווה לזה.
וזה משנה את הקשרים.
יש פחות דרמה, פחות חיכוך.
יש יותר אמת והאמת מייצרת קרבה חדשה שמבוססת על בחירה חופשית, ולא על תפקידים או הרגלים.
העיצוב האנושי עזר לי להבין איך אני בנויה.
איך האנרגיה שלי פועלת. איך אני מקבלת החלטות, מה מפעיל אותי, מתי נכון לי לחכות, מתי לפעול, ואיך לזהות מה נוצר בי, מה שלי ומה נספג מהסביבה ומתנה אותי, להכיר את האנרגיה הזו ולהפוך את ההתניה למשאב וגם לצמיחה ולמידה.
הוא עזר לי לזהות את הקול של האינטואיציה שלי ושל הפחדים שלי, לראות איך הרגש שלי נע, ואיך זה משפיע על אחרים. מתי הגוף שלי מתעורר, ומה ומי מדליק או מכבה אותי. איך אני מרגישה ולמה אני מרגישה ככה מול כל מיני מבנים אחרים של אנשים ואיך לעבוד עם תחושות לא נעימות שמגיעות אלי.
וכשיש הבנה ובהירות מבפנים, יש תקשורת ברורה החוצה.
בלי פחד.
בלי אשמה.
בלי ביקורת.
כשמבינים את המכניקה, את התנועה,
אפשר לקלוט מה קורה בתוכינו, להסכים עם מה שקורה בפנים ולהפסיק להילחם.
וזה כל כך שקט.
וכל כך נעים.
אני רואה את זה גם אצל אחרים.
במשפחות, בזוגות, בין חברים, הרבה מהקשיים בתקשורת נובעים מציפיות לא מציאותיות. למשל: שמי שאין לו אנרגיה, יהיה מלא עשייה. שמי שיש בו ריכוז עצמי, לא יפול למקומות של לא לראות אחרים, שמי שנראה שיש לו כוחות ללכת לחדר כושר יוריד לך את הארגזים כי יש לו כוח ועוד ועוד.
אבל זה לא עובד ככה.
כל אחד נושא בתוכו מבנה מסוים, תנועה מסוימת, תדר מסוים ורגע מסוים שבו היא מתבטאת ורגעים מסוימים שלא.
ואנחנו לא צריכים לשנות את זה, אלא ללמוד לחיות עם כל אדם בצורה שנכונה לנו ולו.
לכבד.
לראות.
לאהוב.
ואז הנתינה מגיעה מתוך כוחות, עם שמחת נתינה. ואולי הדברים מסתדרים קצת אחרת ממה שדימיינו בקוביות של המוח שלנו, אבל הם מסתדרים הכי לטובה תמיד.
כשאני מבינה את המבנה של עצמי ושל מי שמולי, המשחק החברתי, הרומנטי, ההורי, העסקי הופך קל יותר. אין מאבקים. אין מניפולציות מתחת לפני השטח ויש הבנה: מה אני מביאה, מה האחר מביא, ומה בכלל לא תלוי באף אחד מאיתנו.
זה לא אומר שאין מאמץ או אתגרים, אבל יש חיבור ואמת ואז קל לתקשר ולהסכים על דברים. אנחנו מבזבזים המון אנרגיית חיים על אתגרי תקשורת ובמקום ליהנות מתחושת חיוניות ואנרגיה אנחנו מרוטים מהנסיונות להגיע אחד לשני. אני לא מנסה לשנות אנשים אני רואה אותם. ומשם, אפשר להתחיל לדבר מהלב.
אז אם משהו מזה נוגע בך
אני מזמינה אותך לגלוש באתר, להציף בידע שיש בו ובעיקר להרגיש אם יש פה משהו עבורך, אם כן. דברו איתי ואעזור לך להנגיש את הידע בכמה רמות.
רוצה את מדריך התקשורת האישי שלך: אפשר מכאן
היו היתה ילדה קטנה נקרא לה נטע, נטע גרה בכפר קטן שנקרא עולם הצריך בעולם הזה כל דבר היה כתוב בספר חוקים גדול: צרילך לקום מוקדם בבוקר, צריך לסיים את הצלחת, צריך ללמוד, צריך להצליח, צריך להיות ילדה טובה, צריך לעשות את מה שהמורים וההורים שלי רוצים וגם מה שהחברים מבקשים
נטע, כמו כל שאר התושבים בכפר הצריך, ניסתה מאד לעקוב אחרי ספר החוקים. היא רצה התאמצה, סידרה ותמיד היתה מותשת ועייפה. ועמוק בלב היא הרגישה שמשהו חסר.למה החיים מרגישים כבדים כל כך ? שאלה את עצמה יום אחד
ואז כמו קסם, הופיע מולה שביל שלא ראתה אף פעם.
ומעליו היה שלט קטן. לעולם הבחירה
היא הרגישה איך הלב שלה דופק, מה יש שם? תהתה
והיא החליטה שהפעם היא תעז ותצעד לשם,
? רוצה לבוא גם
להמשך הסיפור בבלוג
אהבה
לקבל את האחר כמו שהוא,
ושהוא יקבל אותך כמו שאתה,
. כל דבר אחר הוא עינוי
הגישה שלי
יש לנו מבנה מקור אותו אי אפשר לשנות, רוב החיים שלנו אנחנו מנסים להיאבק בו כדי להיות משהו שמצפים מאיתנו להיות, משהו שאנחנו מצפים מעצמנו להיות וכך אנחנו מתרחקים ממבנה המקור שלנו. גילוי של הייחודיות שלנו, המבנה שלנו, התנועה שלנו, והדרך הייחודית שבה אנחנו מושפעים מאחרים ומשפיעים על אחרים מאפשרת לחיים חדשים להתגלות עבורינו ולשפר את התקשורת שלנו במערכות היחסים שלנו.